אני יותר מרושע ושפל יותר מבעבר בקיומי הארצי. אה, אם רק הייתי מקשיב.

כל ייסור ארצי יהיה טוב בהרבה מזה. למות מוות מייסר איטי מסרטן; למות בבניין בוער כקורבנות פיגועי ה -9-11. אפילו להיות ממוסמר על צלב לאחר שהוכה ללא רחם כמו בן האלוהים;

אבל לבחור באלו על פני מצבי הנוכחי אין לי כוח. אין לי את הבחירה הזו.

עכשיו אני מבין שייסורים וסבל זה מה שישוע נשא עבורי. אני מאמין שהוא סבל, דימם ומת לשלם עבור חטאי, אך סבלו לא היה נצחי. אחרי שלושה ימים הוא קם בניצחון על הקבר. אה, אני כן מאמין, אבל אבוי, זה מאוחר מדי.

כשיר ההזמנה הישן אומר שאני זוכר ששמעתי כל כך הרבה פעמים, אני "יום אחד מאוחר מדי". כולנו מאמינים במקום הנורא הזה, אבל האמונה שלנו מסתכמת בשום דבר.

זה מאוחר מידי.

אין הקלה, ולא כל כך טיפה אחת של מים כדי לקרר את לשוני הנפוחה. כדי להוסיף עוד סבל למקום הייסורים הזה, אני יודע שמגיע לי להיות כאן.

אני זוכר את המטיף הזקן ההוא כפי שקרא "ועשן ייסוריהם עולה לנצח נצחים: ואין להם מנוחה ביום ולא בלילה" וזה אולי הדבר הגרוע ביותר במקום הנורא הזה.

אני זוכר.

אני זוכר את שירותי הכנסייה. אני זוכר את ההזמנות. תמיד חשבתי שהם כל כך נדושים, כל כך טיפשים, כל כך חסרי תועלת. נראה שהייתי "קשוחה" מדי לדברים כאלה. אני רואה הכל שונה עכשיו, אמא, אבל שינוי הלב שלי לא משנה דבר בשלב זה.

חייתי כמו שוטה, העמדתי פנים כמו שוטה, מתתי כמו שוטה, ועכשיו אני חייב לסבול את ייסורי וייסורים של שוטה.

או אמא,

כמה אני כל כך מתגעגע לנוחיות הבית. לעולם לא אדע לליטוף הרך שלך על מצחי הקודחים. לא עוד ארוחות בוקר חמות או ארוחות ביתיות. לעולם לא ארגיש את חום האח בליל חורף קפוא.

כעת האש בולעת לא רק את הגוף הגוסס הזה הנסדק מכאב מעבר להשוואה, אלא אש זעמו של אלוהים אדירים מכלה את ישותי הפנימית עם ייסורים שלא ניתן לתאר כראוי בשום תמותה.

אני משתוקק פשוט לטייל באחו ירוק ושופע באביב ולצפות בפרחים היפים, ועוצר לקחת את ניחוח הבושם המתוק שלהם.

במקום זאת אני מתפטר מהריח הבוער של גופרית, גופרית וחום עז עד כדי כך שכל שאר החושים פשוט נכשלים בי.

לא משנה, אין רוח קדושה שתערב בשמנו. התפילות כה ריקות, מתות כל כך. הם מסתכמים בלא יותר מאשר זעקות רחמים שכולנו יודעים שלעולם לא יענו עליהן.

אנא הזהיר את אחי אמא.

הייתי הבכור, וחשבתי שאני צריך להיות "מגניב". אנא אמור להם שאף אחד בגיהינום לא מגניב. אנא הזהיר את כל חברי, אפילו אויבי, שמא יבואו גם למקום הייסורים הזה. עד כמה שהמקום הזה נורא, אמא, אני רואה שזה לא היעד הסופי שלי.

כאשר השטן צוחק על כולנו כאן, וככל שהמון מצטרף אלינו ללא הרף בחג האומללות הזה, אנו נזכרים כל הזמן כי יום אחד בעתיד, כולנו נקרא בנפרד להופיע בפני כסא הדין של אלוהים אדירים.

אלוהים יראה לנו את גורלנו הנצחי שנכתב בספרים לצד כל העבודות הרעות שלנו.

לא תהיה לנו שום הגנה, שום תירוץ, ואין מה לומר אלא להודות בצדקת הארורה שלנו בפני השופט העליון של כל העולם.

רגע לפני שהושלך ליעדי הייסורים הסופיים שלנו, אגם האש, נצטרך להסתכל על פניו של מי שסבל ברצון מייסורי הגיהינום שאנו נגאל מהם.

כשאנחנו עומדים שם בנוכחותו הקדושה לשמוע את ההצהרה על הארור שלנו, אתה תהיה שם אמא שתראה את הכל.

אנא סלח לי על שתליתי את ראשי בבושה, שכן אני יודע שלא אוכל לשאת את פניך. אתה כבר תהיה תואם את הדימוי של המושיע, ואני יודע שזה יהיה יותר ממה שאני יכול לעמוד.

אשמח לעזוב את המקום הזה ולהצטרף אליך ולכל כך הרבה אחרים שהכרתי בשנותי הקצרות על כדור הארץ.