"...הוא יתענג עליך מאוד,

הוא ירגיע אותך באהבתו,

הוא ישמח עליך בשירה.

~ צפניה ג':17ב

בשקט הוא קורא לה.

בדממה היא שומעת את קולו הקטן והדומם

מחזר אחריה מרחוק.

היא מקשיבה בתשומת לב,

משתוקק לשמוע שוב את קולו המתוק,

שבויים באהבתו.

האוויר הנעים מושך אותה אליו בעדינות.

הוא קוראת לה, מושך את תשומת הלב אליו.

היא מחייכת חיוך שלא הרגישה כבר זמן מה. 

הוא רודף אחריה ותופס אותה,

וכובש אותה באהבתו.

מחשבותיה נודדות חזרה לאתמול,

לניחוח יערה המבשם את הכפר.

נקרים המנקרים חרקים בעץ חלול מושכים את תשומת ליבה.

היא הולכת לעבר השקיעה.

בין העצים, ממש מתחת לאופק

הוא מופיע לה שוב

ככדור אש בוער המביט בה כאילו מבעד לסריג

בדמדומי שמי הערב.

מרחוק הוא מחזר אחריו,

רומן אותה עם סימפוניה של מציצנים וציפורים

מתוזמר על ידי המאסטר.

החלומות שהיו לה אולי נעלמו,

ובכל זאת היא נאחזת בזיכרונות של אתמול.

מבעד לוילונות התחרה הוא מופיע שוב

במלוא הירח.

נסחף מאחורי העננים המוארים, הוא שומר עליה,

נותן לאהובתו לישון.

לעתים קרובות ברגעיה האפלים ביותר

הוא מגלה את עצמו בפניה בדרכים עדינות.

בריקודי פרפרים תחת שמש הצהריים

הוא מעודד אותה לפני שהוא מתרחק.

האדון מתגלה לכל אחד מאיתנו

בדרכים עדינות ואישיות.

כי הוא נהנה בנו מאוד

ומשקיט אותנו באהבתו.